במרכז סדרת הטלוויזיה המרתקת "צ׳רנוביל" מבית HBO עומד האסון בכור הגרעיני שהתרחש בשנת 1986. מעבר להיבטים המדעיים, שכמי שמלמד את הארוע בתכנית לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב יכול אני להעיד על מידת דיוקם, ייחודה של הסדרה בעיסוקה בתרבות השקר והטיוח שאפיינה את המשטר בברית המועצות לשעבר.
עוד בעניין דומה
תרבות זו אפשרה מלכתחילה בנייה לא בטיחותית של מתקן רגיש והובילה בעת האירוע עצמו לסדרה של קבלת החלטות מוטעית שסופה אסון רב מימדים, פגיעה בנפש ונזק סביבתי עצום. במהלך ההתרחשות ולפניה התריעו אנשי המקצוע על הסכנות, אבל המנהלים שלהם השתיקו אותם. ברוסיה של היום, כך נראה מהעיתונות, לא השתנה הרבה.
לתרבות זו של אי אמירת אמת וחשש של אנשים בעמדות מפתח להביע דעה שונה מאימת הממונים היו שורשים עמוקים במקום ובתקופה. בעת שגרה, הנזק מקבלת החלטה שסיבתה התבטלות ופחד מפני דרג ממונה יכול להיות סמוי ולהשפיע בטווח הארוך, אך במערכות רגישות ובעתות חירום, שגיאות טבען להתגלות ונזקן אז עלול להיות עצום. אירועי אסון, על כן, הם הזדמנות מיוחדת ללמוד איך נכון להתנהל בשגרה. נטיית הלב במדינה דמוקרטית ומודרנית כישראל לחשוב שאנו שונים וכי כאן זה לא יקרה, אבל אם חפצים אנו למנוע את התפתחותה של תרבות השקר והפחד ונזקיה, כדאי לבחון האם קיימים לה סממנים במחוזותינו.
בניהול הציבורי גוונים רבים של אפור, והמורכבות גדלה בדרגי ניהול ובמצבים שבהם ההחלטות הן מהסוג שאיש המקצוע אינו שלם איתן. או אז ניצב בעל התפקיד בדילמה בין הצורך ההישרדותי שבבסיסו הרצון לרצות את הבוס וחשש מפגיעה במעמדו, לבין המחויבות לאמת המקצועית.
כדי להציג עמדה מקצועית שונה יש צורך באומץ ובעמוד שדרה. למרבה הצער, ההשפעה על מיון ובחירת בכירים בשירות הציבורי כיום מתעדפת בחירתם של אומרי הן. הפניית המבט הצידה, השתיקה וההתיישרות הפכו לנורמה, אשר יביאו אולי לקידום המיוחל, אבל טובת העניין תיפגע. ראוי להזכיר שכשם שהמחויבות של מנהל במגזר העסקי היא להשאת ערך לבעלי המניות, מחויבותו של המנהל בשירות הציבורי היא בראש ובראשונה לחברה ולציבור.
קריות המחקר הגרעיני בישראל הן מוקדים של מצוינות. זה השירות הציבורי הרחב ומערכת הבריאות שממנה אני בא שמדאיגים. המציאות בבריאות, בחינוך, ברווחה ובתחבורה קשה, וכדי לשנותה דרושים מנהיגות ואומץ, החסרים היום.
היבט חשוב בתפקידו של מנהל הוא הצמחת האנשים שתחתיו, בדרך של חניכה ומנטורינג. לשם כך דרושה מצד המנהל אכפתיות, מודעות והשקעה של זמן ותשומת לב. כמה מאלה קיימים היום במערכת שבה המנהלים מרוכזים בהישרדותם ובקידומם האישי? כדי שתהיה נכונות מצד המנהל לשמוע דעה שונה משלו כבר דרושה ענווה, מידה שהמסננת הניהולית דוחה וההכשרות הניהוליות אינן מטפחות.
דרוש שינוי באופן הפיתוח של מנהלים בשירות הציבורי בכלל ובמערכת הבריאות בפרט: לשים את הדגש על פיתוח עצמאות מחשבתית ויכולות מנהיגותיות דרך למידה ממנהלים בעלי שיעור קומה, במקום על הכנת מצגות ואקסלים.
נזקם של פחדנים בתפקידי מפתח ושל חשיבה קבוצתית בהנהלת ארגון יכול להיות עצום. גם במערכת בריאות ובהחלטות הרואיות פחות, כאלו שמתקבלות על ידי כל מנהל בחיי היומיום, חוסר בקריאה נכונה של המציאות והכרתה על בוריה, מה שנקרא "חיים בסרט", עלולות לסחוף את המערכת לכיוון שגוי שההודאה בטעות והניווט חזרה ממנו עלולים להיות קשים מנשוא, אך כדאיים בסופו של דבר.
דמות מעוררת השתאות ב"צ'רנוביל" הוא הביורוקרט ואיש המפלגה הבכיר, שבתחילה החלטותיו מיישרות כצפוי קו עם המשטר שחפץ להסתיר מהציבור את המצב לאשורו, אבל כאשר הוא נוכח בגודל האסון והשקר, מתחוור לו שהצעד הנכון הוא לשנות כיוון ולתמוך באיש המקצוע כדי שיינקטו הצעדים המתאימים.
הלוואי שפוליטיקאים שיגבו את אנשי המקצוע יהיו אלה שייתנו את הטון במערכת הציבורית, ולא אנשי המקצוע שבהגיעם לתפקידים בכירים הופכים בעצמם לפוליטיקאים שמחויבותם הראשונה במעלה לחברה ולציבור נשכחה מהם.